הצעות לסד ר

4. הצעות לסד ר הצעה לסדר מספר 1 ע"י סיעת הליכוד בנושא: הזנחת משפחות הפצועים בהרצליה – בין הצהרות למעשים אדוני ראש העירייה, חברי המועצה, בעוד העירייה מתהדרת בתמיכתה בלוחמים ומפזרת הצהרות רמות ברשתות החברתיות, המציאות בשטח עגומה ומבישה. אתם מצלמים עצמכם עם כרזות "תומכים בחיילים", אך כשמדובר בפצועים הקשים – אלו ששילמו את המחיר הכבד– אתם נעלמים. זו לא רק צביעות, זו בגידה בשקט. המקרה המזעזע של סגן ר' י': ר' י', בן העיר הרצליה, קצין נח"ל מוערך, הוביל את חייליו בקרב בעזה תוך הקרבה עצמית, ספג פציעות אנושות ואיבד את שתי רגליו. בזכות פעולותיו הציל את חייהם של עשרות לוחמים. היום, הוא נלחם מדי יום כדי לשוב לחיים, בעוד עיריית הרצליה אפילו לא טרחה לבקר אותו או את משפחתו. אמו, ל' י', מתמודדת לבדה עם הטרגדיה –ללא תמיכה נפשית, ללא סיוע מעשי, ללא הכרה מצד העירייה. כשבקרנו אותה, היא שאלה אותנו בכאב: "האם הבן שלי כבר לא חשוב להרצליה?" יצאנו מהביקור עם מועקה גדולה ובושה גדולה. איך ייתכן שעיריית הרצליה מפנה עורף ומתעלמת ממשפחות הפצועים והפצועים עצמם? כמה עוד חיילים גיבורים, בני העיר הרצליה, זוכים ליחס המחפיר הזה? זו לא הזנחה – זו השפלה לאור המצב העגום הצעתנו לסדר היא : 1. הקמת ועדת חירום עירונית לטיפול בפצועי המלחמה ומשפחות השכולות – עם נציגות שלנו בוועדה. 2. ביקור אישי של ראש העיר ומנהלי האגפים אצל כל פצוע ומשפחה שכולה – לא כדי לצלם, אלא כדי להקשיב ולתקן. 3. מיפוי דחוף של כל הפצועים והשכולים בעיר – ויצירת תוכנית סיוע פרטנית לכל אחת מהמשפחות. 4. עובדות סוציאליות יפנו באופן יזום למשפחות, ילוו אותן וידאגו לכל צורכיהן – נפשיים, רגשיים ומעשיים. 5. בנוסף לדגלים הצהובים, לתלות ברחבי העיר דגלים המייצגים את היחידות הצבאיות של הלוחמים שלנו, כאות הוקרה לגבורתם ולמסירותם, בדומה לעיריית רמת גן שפיזרה 3,000 דגלים של יחידות צה"ל. אם אתם מסוגלים לישון בלילה כשגיבור כמו ר' י' ומשפחתו נזנחים –אז הבעיה אינה רק במערכת, אלא במנהיגות. רה"ע בהתייחסות ו להצעה אמר כי אין נושא יותר חשוב מזה, העירייה עושה עבודה חשובה ומקצועית ביותר ועל כך אנו גאים. בהרצליה התקבלו 186 שמות של חיילים פצועים ממלחמת חרבות ברזל– עם כולם היתה העירייה בקשר טלפוני, 13 ח ללים תושבי העיר, אלפי פוסט טראומה. במהלך השנה נעשו ע"י העירייה ורה"ע ביקורים הן בבית החולים והן בבתי הפצועים. גב' שרון ויימן, מנהלת תחום החירום של האגף לשירותים חברתיים ציינה דרך פעולת האגף בנושא. אמרה כי קבלת רשימת החיילים הפצועים נעשית דרך מערכת משרד הבריאות, בכל שעה משעות היום. השמות מתקבלים לאחר 48 שעות מעת כניסתו של החייל לבי"ח. מרגע קבלת ההודעה נציג העירייה יוצר קשר עם המחלקה של החייל כדי לקבל פרטים ומידע. באם לאחר בירור נראה כי הפציעה חמורה נעשית שיחת טלפון ראשונית בכל שעה ע"י עו"ס או על ידי גב' ויימ ן. השיח עם המשפחות נעשה מספר פעמים לברור האם הם זקוקים לדבר מה וכן למשפחות ניתן מס' טלפון אליו הם יכולים להתקשר בכל שעה נתונה. גב' ויימן שבה והבהירה כי פנייה למשפחות נעשית מספר פעמים, לכל המשפחות. העירייה מסייעת לא רק למשפחות הפצועים, גם למשפחות החטופים והיא נמצאת בקשר עם משרד השיקום ומשרד הרווחה ומעבה ככל יכולתה את המענה למשפחות - קיימת מעטפת גדולה. המנכ"ל, מר אלכס גולדשטיין ציין כי לפני 3 חודשים התחילה עבודת מטה ברשות ו, בשיתוף גורמים מקצועיים ו גורמי עירייה, לפתיח ת קהילה עבור פצועי "חרבות ברזל". נעשתה פ ניה לכל פצוע בעיר להצטרף לקהילה, עד כה הביעו נכונות .80 הקהילה תאפשר למי שחבר בה להשתתף באירועי תרבות בהזמנת עיריית הרצליה. מיד אחרי פסח מתוכנן מפגש ראשון באנזו ע"מ להתחיל ליצור קהילה שתאפשר להם טיפול וסיוע משלים וראוי בהיותם בקבוצה משותפת. רה"ע, מר פישר שב וסיכם כי אין פצוע שהעירייה מודעת אליו ולא פונה אליו לבדיקת צרכיו. הפנייה נעשית לכולם, לא פעם אחת ולא פעמיים, הפניות נעשות במחזוריות כל הזמן. ( 192) מחליטים להסיר ההצעה מסדר היום . בעד – 13 נגד – 2 (מר קדושים וגב' נחום) נמנע - אין הצעה לסדר מספר 2 ע"י סיעת הליכוד בנושא: הזנחה מערכתית של תלמיד עם צרכים מיוחדים – דרישה לפעולה מיידית ולשינוי מדיניות בחינוך המיוחד בהרצליה אני עומדת כאן היום עם תחושה כבדה של אכזבה ותסכול עמוק. ב -19 במרץ, פניתי במכתב דחוף למחזיקת תיק החינוך, גברת גלילה יבין, בנוגע למצבו הקשה של התלמיד ל.כ מבית הספר "יוחנני". הסברתי את חומרת המצב, ואף ציינתי כי מדובר בעניין של חיים ומוות. היא ביקשה שאעביר את הפרטים במייל והבטיחה לטפל. אבל עד היום, אף אחד לא טרח לפנות למשפחה. אף אחד לא בדק מה שלום הילד. אף אחד לא לקח אחריות. המקרה של ל. הוא לא עוד תלונה בירוקרטית. זהו מקרה בוטה של הזנחה מערכתית שמסכנת את שלומו הנפשי והפיזי של ילד עם צרכים מיוחדים. ילד שאובחן עם DHDA וסובל מחרדות קשות, שזקוק לסיוע צמוד לפי אבחנה רפואית מפורשת – אך במקום לקבל את התמיכה המגיעה לו, הוא מוצא את עצמו מורחק, מוחרם, ומוזנח על ידי המערכת שאמורה להגן עליו. המורה שלו הכריזה בפומבי: "זה או אני או הוא" משפט מזעזע שמעיד על כישלון חינוכי חמור. במקום להיות דמות תומכת ומחנכת, היא הפכה לגורם מדיר ומנכר. בית הספר לא מצליח לספק לו סיוע בימי שישי, ובמקום לקחת אחריות – ההורים נאלצים לממן מכיסם סיוע פרטי. וכשהם מתלוננים? מתעלמים. כשהם זועקים לעזרה? שותקים. אבל מה שמכעיס יותר מהמחדל עצמו הוא האדישות של המערכת. מכתב נשלח, שיחות התקיימו, אזהרות ניתנו – ובכל זאת, שום דבר לא זז. איפה המחויבות שלכם לילדים עם צרכים מיוחדים? איפה הרגי שות? איפה האחריות הבסיסית? אנחנו לא מוכנים לקבל עוד הבטחות ריקות. אנחנו לא מוכנים לשמוע עוד על "טיפול בהקדם" כשבפועל – הילדים נופלים בין הכיסאות. ל. הוא לא מקרה בודד. י